קמפיין שלילי נגד הימין: כבר היינו בסרט הזה 

אלי לבני- האח של ציפי לבני - צודק. עושים רצח אופי לנתניהו, מפחידים שאובמה והעולם לא יקבלו אותו... הסרט מוכר, וזו בוודאי לא פוליטיקה אחרת: ראינו טכניקה כזו של הפחדה לפני מהפך 1977: כשנפגשנו עם מנחם בגין מיד לאחר היבחרו, הוא זכר לומר לנו: "הם הפחידו מפניי, הציבור בחר בי".

הבחירות הקרבות פותחות פצעים ישנים. החשש מעליית הימין לשלטון שוב מחזיר לתקשורת הלכי רוח שהכרנו לפני המהפך בשנת 1977. שוב נשמעות דעות מתנשאות של מעצבי דעת קהל, לפיהן רק ממשל שמאלי יכול לנהל את המדינה. ההפחדה באה להשפיע על התהליך הדמוקרטי, למנוע חילופי שלטון ודרך אחרת. כך עשה אמנון אברמוביץ, בערוץ 2 ( 21 בנובמבר): "אם הסקרים נכונים, אז צפויה ממשלת ימין-חרדים. תאר לעצמך ממשלת ימין חרדים מול ממשל אמריקאי דמוקרטי ועוד שמאל ליברלי. זו אבן משחזת, זו התנגשות מצח, שלא לדבר על הלחץ התקשורתי הפנים ישראלי"...

המתח בין המחנות הולך וגובר לקראת הבחירות. שוב חוזרים הניסיונות לצייר את הימין בצבעים שחורים ומפחידים. מפחיד שכתבים ובעלי טורים מצטרפים לפוליטיקאים באותה דרך פסולה. כן ,כבר היינו בסרט הזה - כאז כן עתה, חוזרים הניסיונות להציב את המחנה הלאומי מחוץ לגדר הלגיטימציה.

דוגמה מובהקת שמעידה על התהליך העכשוי: נידוי הימין מעצרת רבין. זה חוזר כל שנה, כדבר מוסכם, נורמלי. זה כבר הפך למוסכמה ולא חולקים על כך, פשוט מסלקים את הימין ואת ראשי המחנה הלאומי מעצרת זיכרון ממלכתית כמו עצרת הזיכרון לרבין.

זה לא חדש, אבל זה קשה: לאורך השנים מצאנו שיטות של נידוי הימין - ונמצאו דרכים שונות להפיכת השיח הימני לשיח לא לגיטימי, וברור שדרכי ההשתקה למיניהן מנעו ליבון אמיתי של סוגיות חשובות. וזה משפיע גם על השיח הפוליטי כל הזמן, קל וחומר בימים של לקראת בחירות.

כדי להבין לאן עלולה מערכת הבחירות הקרובה לגלוש, כדאי לזכור תהליך דומה של הפחדה מפני עליית הימין שלטון - והדוגמה המובהקת היא ימי המהפך, מאי 1977. רבים בשמאל חיו בשאננות שעמדה כל כך צודקת כמו שלהם, אין סיכוי שתובס אי פעם:

לשמאל היה ברור שהשלטון מתאים להם, והיתה תחושה שזה תמיד יישאר. היטיב לייצג קו זה ד"ר א' טורגובניק - וכך אמר ברב-שיח ב"ידיעות אחרונות" ימים ספורים לפני הבחירות : "למזלה של תנועת העבודה יש לה מתנגדים כמו הליכוד...מזלן של הציונות ושל מדינת ישראל קשור בעובדה ,שמולן עומדים ערבים. כך אפשר לומר גם בזירה הפנימית."

הקונספציה הזו חטפה מכה, כמובן: עליית הימין לשלטון הייתה אירוע מכונן בחיי השמאל - זעזוע של ממש.

רגע לפני עליית הימין כתב הפובליציסט א' גרוסמן בכתב העת "חותם" ( 3.6.1977 ): "צריך להכין את הכיפות ואת הקסדות... כל העולם שלנו הולך להיחרב...ארץ ישראל הטובה והישנה, שאנחנו אולי מייצגים אותה , הולכת לעזאזל". המשורר ע' אלון כתב אז : "זהו סוף תקופה בחיי הציונות. אני חש את ההרגשה הזאת של חורבן... המדינה אבדה לנו... אנחנו הולכים לקראת התאבדות". עמוס עוז קרא אז בהיסטריה "להקים מחדש את הפלמ"ח " ודיבר על ההכרח המתקרב "לצאת לרחובות", לבריקאדות. היה ברור לאליטה של השמאל: רק מחנה אחד ראוי להיבחר ולשלוט.

מבחינה זו, המהפך היה שעת מבחן. זו הייתה מפלה מהממת לשמאל, תבוסה המחייבת בדק בית. השמאל ניסה לבחון מה במעשיו גרם לכך שיש פתאום לגיטימציה לדעות ימניות. ב"עמדה" ( יוני 1977 ) הועלתה סברה מבעיתה:

"בנושא זה נהג בן גוריון בחוכמה פוליטית : בלי חירות ובלי מק"י. לשמור את חירות מחוץ לגדר הלגיטימציה".

מאמרים נוספים של אישי שמאל השמיעו קולות של חרטה, כיצד זה נתנו ידם ללגיטימציה שקטה של הימין, שאפשרה עליית מחנה זה לשלטון. נשמעה טענה מדהימה: חבל שלא המשיכו במסורת ההחרמה והנידוי. המסקנה שהועלתה: הסרת התווית "מוקצים" מן הליכוד היא זו, שקרבה את העם אל תפיסותיו.

אנלוגיות היסטוריות מצמררות

המהפך אכן היה נייר לקמוס של הלכי רוח בשמאל: לא חסרו במקהלה היסטרית זו גם קולות שהשוו את עליית הליכוד בישראל לעליית הנאציזם. בריש גלי הודבקו תוויות של פאשיזם , קלריקאליות וכיו"ב. היו גם מתונים יותר : פרופסור י' טלמון ב"הארץ" ( ראה"ש תשל"ח) : "לאומנות נבערת ומטופשת...פיקדון של שבט מסתגר וזועם".

פרופסור שטרנהל השמיע דעות לא סובלניות במיוחד כלפי הימין , עמדות שגבלו בלשון של הסתה ( "עמדה" , יוני 1977 ): "האנאלוגיה העולה - אוגוסט 1914... נטייה לטובת האידיאולוגיה הימנית... אל הפאשיזם על בסיס זה". וב"הארץ" הגדיר שטרנהל את הציונות הימנית כתוקפנית ,קלריקאלית ושוללת את זכויות הזולת". זה כמובן לא הפריע לשטרנהל לזכות בפרס ישראל.

רגע מבחן למחנה השמאל היה הרצח של פעיל השמאל אמיל גרינצוויג: ברגעי משבר הפכה השנאה לימין בקרב רבים במחנה השמאל לכתב אישום כולל וגורף. לתהודה מיוחדת זכה מאמרו של אמנון דנקנר "אין לי אחות" (הארץ, 18.2.83).

עורך ביטאון הסטודנטים "ראש פתוח", חן ברקן, תיאר את היריב הימני כ"קוף מקופח... הקוף ההוא מבין רק מלים בנות הברה אחת.. צריך להתחשב בו... הקוף ההוא הוריד אותנו מהשלטון ורק בידו להשיבנו". לכך צירף משפט מעורר חרדה: "יש לשים קץ לסובלנות המבינה".

החיים במדינת ישראל הוצגו כאזרחות מותנית: ברקן הציג כעורך בפני הסטודנטים "שתי אפשרויות בלבד: להתגונן או לשחות לניו- זילנד".

והיו סימנים רעים לדרך שבה אישי שמאל התייחסו לשלטון ימין: בימים של שלטון בגין, כתב ב"על המשמר" (12.10.82) הסופר מילא אוהל מקיבוץ ברעם: "מאז ומתמיד נודע בגין כג'נטלמן, מעונב ובעל הדרת כבוד, כמיטב המסורת הז'בוטינסקאית. אבל הידיים מגואלות בדם - ולא מהיום... וההמונים בישראל עודם מריעים למולך. ככל המון משולהב בדמגוגיה, גם ההמון שלנו אינו שומע ואינו מאזין. ומה קל מאשר להלהיב ל"עליהום" כאשר ריח הדם עולה בנחיריים? במה טובים אנו מהמון משתולל למראה גופות תלויות בדמשק? ".

כך כתב סופר בישראל וידיו לא רעדו.

קיטוב- הטובים מול הרעים

מעצבי דעת קהל בשמאל הציגו תמונה של קיטוב בין טובים לרעים: מחנה טוב ונאור מול מחנה רע וחשוך: כך פרופ' שטרנהל ( "הארץ" ) - מחד גיסא ציונות "ליברלית, מתונה ופתוחה" של "אוכלוסייה בוגרת יותר ומשכילה יותר", שאופייה "אשכנזי מערבי מאוד ומבוסס מאוד" - ומאידך גיסא, " ציונות תוקפנית , קיצונית , קלריקאלית , השוללת את זכויות הזולת" הנישאת על ידי עדות המזרח. ציבור לא אשכנזי זה הוא ציבור "השכונות ושכבות המצוקה" ( "הארץ", ערה"ש תשל"ח ).

גם בועז עברון הביע כמו שטרנהל התייחסות לקיטוב זה של ימין מול שמאל. מחנה השמאל אליבא דעברון: "מאיישים את יחידות העילית, את המינהלות , את אנשי המקצוע , את האוניברסיטאות, היינו - הם המפעילים של מדינת ישראל" - ואילו מחנה הימין: "מילא תמיד תפקיד שולי בחברה הישראלית" , "ידיעות אחרונות",

7.7.1978 - ובהמשך: "זו קבוצה שמעולם לא היוותה את הלוז שבעם הישראלי". כמוהו כתב יצחק בן אהרון : "רוב זה מושתת על בסיסי כוח אלקטוראליים המתאפיינים בבורות, נחשלות וקנאות בלתי שפויה" ( "זאת הארץ", 23.6.1978 ).

נידוי והשחרת פנים תמיד רעים. אנו זוכרים ימים שבהם נשמעו קריאות "אשכנאצים" במאבק בין תנועות מזרחיות לאשכנזים, וברור לכולם שדרכי ניסוי אלימות מסכנות את השיח הציבורי!

שלטון ימני הוא בעיני השמאל "שלטון זר"

הטרמינולוגיה של הנידוי נמשכה: גם סופרים ואנשי רוח ליברלים ואוהבי דמוקרטיה הצטרפו לחגיגה. יורם קניוק הגדיר שלטון דמוקרטי זה כ"שלטון זר"

( "דבר" 18.8.1978 ) והוא תלה את תקוותו ב"מרד האשכנזי של 'שלום עכשיו',

שהוא התופעה היפה ביותר שהייתה כאן". כך כתב קניוק. ועמוס קינן כתב: "שלטון הליכוד נשען על אלמנט המנוכר למדינה...שלטון הליכוד מנוכר למדינה" -

( 8.9.1978 ).

ובאותו כיוון: פרופ' גורני, בריאיון ל"הארץ" העמיד את ההגדרה הנכונה בעיניו: איש תנועת העבודה מוגדר בפיו כ"אשכנזי במוצאו, משכיל", איש ימין - "זעיר בורגני...טיפוס הבז לאינטלקטואליות וההופך את החומרנות לעיקרון....האקטיביסט הלאומני הדוגל במדיניות של כוח ללא סייגים מוסריים". בקיצור - המאבק הוא בין איש ה"לוז" לבין איש ה"שוליים".

אם השלטון הימני לא יקבל את עמדת השמאל - אין נאמנות!

אישים בשמאל הציגו את שלטון הימין כמותנה בקבלת עמדות השמאל. פובליציסט דומיננטי בשעתו, בועז עברון, לא חשש לומר: "הממשל הנוכחי אינו מבין כי כדי לקיים שלטון, הכרח להשיג הבנה עם אלה שבלעדיהם אי אפשר לבצע תוכניות שלטון".

בועז עברון המחיש דבריו באיום של אנשי העילית, בעלי זכות הווטו: "ההנחה של הממשל החדש... שמובטחת לו נאמנות אוטומטית של בני הקיבוצים וארץ ישראל היפה ". באותם ימים פורסמה מודעה של סרן שמאלני סרבן, ועברון גילה במאמריו הבנה לאי ציות כזה ואף אמר שאינו מופתע מ"מכתב המאה" , שהיה כעין קריאה למרד. עברון הבין את התרסתם, שכן ראש הממשלה בגין "אינו מתחשב בדעתם" של כותביו ( 23.8.1978 . אלטנוילד הפכה לחלקים בשמאל לעל-תנאי לנד.

וכך: פרופסור שטרנהל הציע ב "הארץ" 19.7.1978 לעקוף את שלטון הימין . נתן ילין מור שהיה מראשי הלוחמים בבריטים לא שכח את עברו המחתרתי ( עיתון "הארץ" 20.7.1978 ) וכשמאלן מובהק כתב ברוח המחתרת נגד השלטון הבריטי הזר : "דריכה על הדשא ורמיסת פרחים מותרות הן מחויבות ההכרח ההיסטורי. אם מבקשים לחולל את המהפכה הגדולה...כל הדיבורים על ממשל תקין או על חובת המשמעת הלאומית - הם דברים בטלים". ובועז עברון לימד את כולם פרק בהלכות דמוקרטיה:" השיער סומר למחשבה על המחיר שנצטרך לשלם בעד חוסר בגרותו המדינית של הבוחר הישראלי" - (21.7.1978 ). כך למדנו: יש "אנשי הלוז" ויש "אנשי שוליים"!

איך לשמור על אווירת היחד?

הקמפיין להפחדה מן הימין חוזר. אנו חרדים, יש לנו חשש מן הרוח של אותם ימים. האם היא חוזרת? לא באנו לפתוח את פצעי העבר. באנו לחשוף את פצעי ההווה, כדי שיחוטאו. באנו לפתוח בדיאלוג בין שני המחנות.

האם אלה חששות שווא? בכל מקרה - זו עת לפסק זמן: הבה נראה בימים אלה פתח לקתרזיס ולחשבון נפש בין שני המחנות.

גם בימין הפוליטי , ואנו מודים בכך, מתפתים לא פעם להכות את השמאל באותן הדרכים ( החרמה, נידוי, דה-לגיטימציה ). הוויכוח אינו קל, וחייבים להקשיב יותר, חייבים לקרב לבבות, לכבות את התבערה.

האדמה רועדת מתחת לרגלינו ומאיימת לפעור פיה. מוכים בסנוורים כולנו , ואיננו רואים את הכתובת על הקיר, והיא כתובה באותיות של אש: " ארץ כי תחרב - עם יקימנה. עם כי יחרב - מי יקימנו ?"